שברים בגופינו כמעט תמיד מתחברים. זוהי אקסיומה – עובדה שאין עליה עוררין.
הגוף שלנו יודע לגשר על פערים בעצם, לחבר רסיסים יחדיו, ולבנות מחדש את המבנה ההרוס שנותר לאחר השבר.
ככל שאני צעירים יותר – כך יכולת הגוף להתמודד עם הטראומה גדולה יותר, וככל שמזדקנים – כך יכולת הגוף להחלים פוחתת. חשוב לציין מנגד – שעל מנת לשבור את העצם של אדם צעיר – נדרשת הרבה יותר אנרגיה – מה שאומר יותר ריסוק, יותר פגיעות נלוות, ולרוב יותר השלכות עתידיות.
בסופו של דבר – על מנת ששבר יתחבר דרושים מספר גורמים – יכולת ההחלמה של האדם עצמו, יכולת ההחלמה של השבר ממנו הוא סובל, וגורמים היכולים להפריע להחלמה כדוגמת זיהום.
על מנת לתת את הסיכוי הטוב ביותר לשבר להחלים (מבלי קשר למחלות הרקע ולגיל המטופל) – חשוב לשמור על השבר יציב (גבס או קיבוע אחר), להמנע מעישון, למנוע זיהום בעצם (אוסטיאומיאליטיס), להקפיד על תזונה מתאימה, ולתת לגוף לעשות את שלו.
למרות כל אלו – ישנם שברים המועדים לפורענות. בעוד שמרבית השברים מתחברים – ישנם אזורים מסויימים בהם שברים נוטים דווקא שלא להתחבר.
עצם הסירה (סקאפואיד – Scaphoid) הינה אחת מעצמות שורש כף היד – העצמות הקרפליות.
שורש היד שלנו מורכב ממספר רב של עצמות – ובינהן משטחים מפרקיים. זו הסיבה ששורש היד מאפשר לנו טווחי תנועה כה משמעותיים (כפיפה, יישור, הטיות לכיוון הזרת או האגודל, סיבוב היד ועוד).
אחת מאותן העצמות – וניתן אולי לומר אחת החשובות מתוכן – היא עצם הסירה.
עצם הסירה מהווה חיבור בין השורה הקרפלית הראשונה (סקאפואיד, לונייט, טריקווטרום, פיסיפורם), לבין השורה הקרפלית השניה (טרפזיום, טרפזואיד, קפיטייט והמייט). המגע שלה עם מכלול העצמות שסביב הינו חשוב למרבית תנועות היד שלנו.
המשמעות הישירה היא שמתוך כל שטח הפנים של עצם הסירה – קרוב ל- 80% הינו משטח סחוסי – הבא במגע עם עצמות אחרות. רק 20% מתוך עצם הסירה הוא עצם רגילה – ורק באזורים אלו יכולים להכנס כלי דם.
צירוף כל הדרישות הללו – גורם לכך שעצם הסירה מקבלת אספקת דם מיוחדת – אספקת דם רטרוגרדית. העורקים מתקדמים מהלב לכיוון האצבעות – עוברים מעל עצם הסירה ונכנסים אליה רק בחלקה הדיסטלי (המרוחק – הקרוב יותר לאצבעות). לאחר שנכנסו לתוך העצם – הם מסתובבים מאה ושמונים מעלות – ומספקים דם לחלקה המקורב. אספקת דם מיוחדת זו נקראית אספקת דם רטרוגראדית.
כאשר שבר מתרחש בעצם הסירה – בחלקה האמצעי (מותן עצם הסירה – Scaphoid waist), או בחלקה המקורב (פול מקורב – Proximal pole), הרי שהחלק המקורב ביותר של העצם מתנתק מאספקת הדם שלו.
מכיוון שעל מנת ששבר יחלים – יש צורך באספקת דם – הרי שסיכויי חסר החיבור מזנקים במצבים אלו.
מקובל לחלק את העצם על פי אזור השבר וסיכויי חסר החיבור – פול מרוחק – 95% איחוי, מותן עצם הסירה – 70% איחוי, פול מקורב (בדגש על חלקו הפרוקסימלי ביותר) – 5% איחוי.
נוסף לכל הצרות הללו – מכיוון שמדובר על עצם קטנה (יחסית) – הרבה פעמים בעת ביצוע צילום רנטגן רגיל עלולים שלא לראות את השבר בה. כך קורה שזו גם העצם שבה הכי נפוץ לגלות שבר באיחור. מכיוון שחסר קיבוע מוביל לחסר חיבור – הרי שעצם זו נוטה במיוחד לחסר חיבור.
כמו שכבר ראינו – על מנת שעצם תתחבר – יש צורך בקיבוע שלה. רצוי קיבוע יציב, וקיימת חשיבות שלא תחול תזוזה בשבר לאחר שהתחיל להחלים.
במידה והשבר התגלה מאוחר (ארבעה שבועות לאחר החבלה) הסיכוי שקיבוע בגבס יאפשר איחוי יחסית נמוך. על פני ארבעת השבועות הללו שולי העצם השתפשפו זה בזה – וכתוצאה מכך גם שולי העצם "נאכלו" וגם החלה להיווצר רקמה על מנת להפריד בין העצמות המשתפשפות.
גם אם נקבע בשלב זה את היד בגבס – ובאופן יחסי נפחית את התנועה בין חלקי השבר – עדיין הרקמה שכבר נוצרה תפריד בין חלקי השבר ותקטין משמעתית את הסיכוי לאיחוי.
במידה ואנו מזהים רק עתה את השבר – יש מקום להתערבות ניתוחית – שחזור השבר למקומו וקיבוע על ידי בורג קומפרסיה – בורג המייצר דחיסה של שני חלקי השבר זה לזה.
על ידי הצמדת שני חלקי השבר זה לזה אנו מגדילים את הסיכוי שהשבר יחלים מעצמו.
אבל לפעמים – לא רק הרקמה מפריעה – אלא גם החוסר באספקת דם
על מנת לספק יותר דם לאזור השבר, ניתן להשתמש בטכניקות מיקרוכירורגיות.
הרעיון הוא לקחת עצם – אשר לה יש אספקת דם טובה – ולהביא אותה לאזור השבר, הסובל מאספקת דם לקויה.
לגבי עצם הסירה – ישנן שתי אפשרויות גדולות – האחת – שתל מקומי, השניה – שתל מרוחק.
השתל המקומי לרוב הינו לקחת אזור מתוך עצם הרדיוס (עצם האמה המהווה את החלק התומך העיקרי לעצמות כף היד), אשר מקבל אספקת דם טובה, לנייד את פיסת העצם הזו עם העורק המזין שלה אל אזור השבר, ולקבעה באזור השבר. לאורך השנים נמצאו מספר נקודות (ועורקים מזינים) אפשריים לביצוע הפעולה, כאשר הקלאסי ביותר הינו מתוך הרדיוס הצידי – המסופק על ידי עורק הנקרא 1-2ICSRA – העורק העובר בין מדור ראשון לשני, ונמצא מעל הרטינקולום. עם זאת – כתלות במיקום השבר ואופיו ישנן עוד מספר אפשרויות לקציר עצם ועורק מספק.
גם לאפשרות של שתל מרוחק ישנן מספר אפשרויות, כאשר לאחרונה המקובלת ביותר הינה לקחת שתל מתוך הברך – המבוסס על אחד העורקים המספקים את העצם. היתרון בשתל זה הוא שניתן לקחת אותו כ- osteo-periosteal, מה שמאפשר כיסוי של עצם הסירה על ידי רקמה דמויית סחוס. מנגד – ניתוח זה הינו מורכב בצורה משמעותית, וכולל חיתוך של העורק המספק בגובה הברך, וביצוע חיבור מחדש של העורק הזה לעורק הרדיאלי הנמצא ביד (אנסטומוזה).
העובדה שהשבר לא התחבר ראשונית – מעידה על מהות הבעיה.
גם לאחר התערבות – סיכוי החיבור אינם מאה אחוז, ותמיד קיים חשש כי גם לאחר התערבות ניתוחית (כולל התערבות מיקרוכירורגית) עדיין לא יווצר החיבור הצפוי.
המטרה בניתוחים תמיד הינה לאזן בין הרצון להגדיל את סיכויי החיבור – אל מול הפגיעה שתיווצר בעת הניתוח.
למרות כל זאת, בטיפול נכון, ניתן להגיע לחיבור במרבית מקרי שברי עצם הסירה, החשיבות הינה בזיהוי נכון של הבעיה, וטיפול מתאים – בהתאם לגורם שמנע את החיבור הראשוני.
אורי מינץ שיווק דיגיטלי : בניית אתרים | עיצוב אתרים
