חתך בגב כף היד המלווה בחוסר יכולת ליישר את האצבע באופן חלקי או מלא, כאבים בעת ניסיון יישור של האצבע, ונטיה של האצבע לצנוח. צילומי רנטגן אינם מראים גידים, ויבוצעו בחשד לגוף זר או פגיעה בעצם.

השם אגודל עודף אינו מדוייק, על פי רוב מדובר על התפצלות של האגודל המקורי לשני חלקים (או יותר) ולכן שם מדוייק יותר הינו אגודל מפוצל (Split thumb) – המעיד שהאגודלים שנוצרו קטנים יותר מזה המקורי שהתפצל.
התופעה של אגודל מפוצל יחסית שכיחה, ושניה בשכיחות שלה רק לאגודל הדק מולד. מרבית המקרים הינם אקראיים (ספורדיים) – ואינם קשורים לתופעה גנטית רחבה יותר.
את האגודל המפוצל מסווגים לפי קלסיפיקציית וואסל (Wassel) – אשר תיאר חלוקה על פי גובה הפיצול של האגודל.
במרבית המקרים – אגודל מפוצל דורש ניתוח לתיקונו, כאשר את הניתוח מתכננים לאחר גיל שנה על מנת לתת למח התינוק להבשיל לפני הליך ההרדמה הכללית הדרוש לניתוח.

מקובל לחלק את הפגיעות ברצועה זו לפגיעות אקוטיות – טראומטיות, לעומת פגיעות כרוניות – החלשות הדרגתית.

הפגיעות הטראומטיות נקראות אגודל סקי (Skier's thumb) ללא קשר למנגנון הפציעה, מכיוון שהפגיעה האופיינית בסקי היא הדוגמה הקלאסית לקרע הרצועה.
כאשר אנו נופלים בסקי על גבי מקל הסקי, עלול להיווצר מצב בו האגודל המושטת הצידה פוגעת בעוצמה בקרקע – והרצועה האולנרית נקרעת.
באותה המידה כמובן ניתן ליפול על היד ללא מקל סקי, או להפגע מכדור באגודל בעת משחק סופרטיבי. ברגע שהכח הפועל על האגודל גדול מכוחה של הרצועה – הרצועה תקרע.

הפגיעות הכרוניות נקראות Gamekeeper thumb – כאשר גם כאן התיאור הראשוני הוא הקלאסי
פעילות חוזרת על עצמה (רפטטיבית) של הפעלת כח מרובה על האגודל באחיזה כנגד האצבעות האחרות יכולה לגרום באופן הדרגתי למתיחה של הרצועה.
המתיחה מובילה בהמשך להדקקות של הרצועה וחולשה שלה, עד שלבסוף הרצועה עלולה להקרע.

התלונות בתחילה לרוב אינן קבועות, ומופיעות רק בעת עומס על המפרק. בעת ניסיון לבצע אחיזת Pinch של האגודל כנגד האצבע השניה (לדוגמה בעת החזקת מפתח) מופעל לחץ על המפרק.
תחת עומס זה – יופיעו כאבים באזור המפרק שיוחמרו בעת ניסיון תנועה תחת לחץ.
תחת המשך פעילות עם האגודל השחיקה מפרקית לך ותחמיר, וצפויה התפתחות הדרגתית של כאבים עד כדי כאבים קבועים והמנעות מלאה משימוש באגודל.
מקובל לחלק את השחיקה על פי הממצאים בצילום רנטגן של המפרק לארבע דרגות, כאשר הדרגה הרביעית מייצגת מצב בו השחיקה כבר החלה גם במפרקים הסמוכים עקב העומסים הלא טבעיים.

חתך בכף היד מלווה בחוסר יכולת לכופף את האצבע באופן חלקי או מלא. עלולה להיות בנוסף ירידה תחושתית כתוצאה מפגיעה בעצבים הנמצאים צמודים לגידים.
צילומי רנטגן אינם מראים גידים, ויבוצעו בחשד לגוף זר או פגיעה בעצם.

ישנם שלושה סוגים של פגיעות עצביות:
1. כאשר העצב נחבל, ומפסיק לעבוד לתקופה קצרה. כל הכבלים הפנימיים (סיבי עצב) נשארים מחוברים. בפגיעה זו לרוב העצב מתאושש באופן מלא. הפגיעה נקראית נוירופרקסיה.
2. כאשר הכבלים הפנימיים (סיבי עצב) נפגעים, אולם המעטפת נשארת שלמה. סיבי העצב צפוים לחזור ולגדול אל תוך המעטפת.
3. כאשר העצב חתוך לחלוטין. כאן גם המעטפת וגם הכבלים הפנימיים חתוכים. פגיעה זו אינה יכולה להתאושש לבד, ויש צורך בהתערבות ניתוחית.
אם נחזור לדוגמת כבלי הטלפון – כאשר הכבלים הפנימיים (סיבי עצב) נפגעים, החלק בסיב הנמצא מעבר לנקודת הפגיעה (מהחתך עד לקצה האצבעות) מת ומשאיר מעטפת ריקה. הסיב הפנימי לפני אזור הפגיעה (מהחתך ועד לעמוד השדרה) נשאר חי. על מנת שהעצב יתאושש, סיבי העצב צריכים לגדול מחדש אל תוך השרוול שנשאר – מה שאפשרי רק במידה והמעטפת לא נפגעה / עברה תיקון. ההחלמה מפגיעה זו פחות צפויה, ותלויה ביכולת של העצבים עצמם להתאושש.
ד"ר גרנות יכול לתקן את המעטפת (השרוול) אך אינו יכול לתקן את סיבי העצב עצמם. אנחנו יודעים בוודאות שלא כל סיבי העצב יתאוששו, ויתכן שאלו שכן יתאוששו יתחברו לבית הלא נכון. המשמעות היא שיכולים לקבל "מספרים שגויים" לאחר התאוששות. המח ינסה להתמודד ולעשות לעצמו סדר במספרים החדשים, אבל לא יוכל לעשות זאת באופן מלא.
המשמעות היא שלאחר כל תיקון עצבי תמיד תהיה שארית של חסר תפקוד ופגיעה בתפקוד. ההתאוששות עצמה משתנה ממקרה למקרה, ותלויה בגיל. ככל שאנחנו מתבגרים כך ההתאוששות פחות טובה.

באופן רגיל – בעת מתן אגרוף על ידי מתאגרף מיומן – עצם המסרק השלישית (3rd Metacarpal) מתיישרת עם שורש היד ועצמות האמה. הפגיעה עם עצם המסרק השלישית בחפץ מעבירה כח בכיוון אחד – לאורך הציר הארוך של העצם.
במנגנון זה – הכוחות פועלים לאורך ציר הכח המרכזי של העצם – כלומר בחלק הכי חזק שלה. כך – גם פגיעה בעוצמה גבוהה לא תגרום לשבר.
במקרה של שבר בוקסר – זווית הפגיעה של האגרוף בחפץ מוטעית – ובמקום לפגוע עם עצם המסרק השלישית והחזקה – המסרק הראשי שפוגע בחפץ הינו המסרק החמישי (המחובר לזרת) – החלש באופן יחסי.
בנוסף – מכיוון שהמסרק החמישי נמצא בקצה היד, זווית הפגיעה לרוב הינה מכיוון עליון לראש המסרק.
התוצר של שילוב הדברים גורם לכח רב להיות מופעל על ראש המסרק כלפי מטה, מה שמעביר את כל הכוחות לצוואר המסרק וגורם לשבר.
ראש המסרק "נופל" כלפי מטה מעוצמת המכה.
מנגנון זה הינו המנגנון הקלאסי הגורם לשבר – לרוב בעת מתן אגרוף לחץ קשה – כדוגמת ארון או קיר.
עם זאת, שבר זהה יכול להגרם בעת נפילה על גבי אגרוף, או חבלה מחפץ שנפל ישירות על המסרק החמישי.

עצם הסירה (סקאפואיד – Scaphoid) הינה אחת מעצמות שורש כף היד – העצמות הקרפליות.
שורש היד שלנו מורכב ממספר רב של עצמות – ובינהן משטחים מפרקיים. זו הסיבה ששורש היד מאפשר לנו טווחי תנועה כה משמעותיים (כפיפה, יישור, הטיות לכיוון הזרת או האגודל, סיבוב היד ועוד).
אחת מאותן העצמות – וניתן אולי לומר אחת החשובות מתוכן – היא עצם הסירה.
עצם הסירה מהווה חיבור בין השורה הקרפלית הראשונה (סקאפואיד, לונייט, טריקווטרום, פיסיפורם), לבין השורה הקרפלית השניה (טרפזיום, טרפזואיד, קפיטייט והמייט). המגע שלה עם מכלול העצמות שסביב הינו חשוב למרבית תנועות היד שלנו.
המשמעות הישירה היא שמתוך כל שטח הפנים של עצם הסירה – קרוב ל- 80% הינו משטח סחוסי – הבא במגע עם עצמות אחרות. רק 20% מתוך עצם הסירה הוא עצם רגילה – ורק באזורים אלו יכולים להכנס כלי דם.
צירוף כל הדרישות הללו – גורם לכך שעצם הסירה מקבלת אספקת דם מיוחדת – אספקת דם רטרוגרדית. העורקים מתקדמים מהלב לכיוון האצבעות – עוברים מעל עצם הסירה ונכנסים אליה רק בחלקה הדיסטלי (המרוחק – הקרוב יותר לאצבעות). לאחר שנכנסו לתוך העצם – הם מסתובבים מאה ושמונים מעלות – ומספקים דם לחלקה המקורב. אספקת דם מיוחדת זו נקראית אספקת דם רטרוגראדית.
כאשר שבר מתרחש בעצם הסירה – בחלקה האמצעי (מותן עצם הסירה – Scaphoid waist), או בחלקה המקורב (פול מקורב – Proximal pole), הרי שהחלק המקורב ביותר של העצם מתנתק מאספקת הדם שלו.
מכיוון שעל מנת ששבר יחלים – יש צורך באספקת דם – הרי שסיכויי חסר החיבור מזנקים במצבים אלו.
מקובל לחלק את העצם על פי אזור השבר וסיכויי חסר החיבור – פול מרוחק – 95% איחוי, מותן עצם הסירה – 70% איחוי, פול מקורב (בדגש על חלקו הפרוקסימלי ביותר) – 5% איחוי.
נוסף לכל הצרות הללו – מכיוון שמדובר על עצם קטנה (יחסית) – הרבה פעמים בעת ביצוע צילום רנטגן רגיל עלולים שלא לראות את השבר בה. כך קורה שזו גם העצם שבה הכי נפוץ לגלות שבר באיחור. מכיוון שחסר קיבוע מוביל לחסר חיבור – הרי שעצם זו נוטה במיוחד לחסר חיבור.

• סיפור של חבלה ליד (נפילה / מכה)
• כאבים
• נפיחות, שטפי דם
• אובדן תנועה
• יכול להיות מלווה בנימול או זרמים ביד
• יכולה להיות דפורמציה (עיוות) ברורה ביד